אין מצב שהוא מתקשר

היא מתלבשת מול המראה.
זו החולצה השלישית שהיא מודדת ולא מצליחה להחליט.
"מי ירצה שמנה כמוך?" היא אומרת לעצמה.
בבית הקפה היא מבחינה בכתם קטן על החולצה שלה.
"הוא בטח מסתכל רק על זה וחושב שאני היצור הכי מוזנח שפגש בחיים".

 היא מקשיבה לו. הוא נראה כל כך נינוח, מלא בטחון עצמי.
"אני בטח משעממת אותו… מה כבר יש לי להגיד?"
כשהוא מלווה אותה לרכב, היא מרגישה שהוא ממהר להפרד.
בדרך הביתה היא חושבת לעצמה:
"אין מצב שהוא יתקשר לקבוע איתי שוב"

"בחיים אני לא אמצא זוגיות!"

לא פשוט.
יש ימים שאנחנו פשוט אלופים בלרדת על עצמנו.
ויש את התחושות האלה שמציפות אותנו
בכל פעם שיש לנו ציפיות שנראה לנו שלעולם לא יתממשו…
ויש את הרצון הזה שסופסוף משהו טוב יקרה לנו,
שמתערבב עם הפחד מהאכזבה.
ויש את הסרטים האלה שאנחנו מריצים בראש
שמכאיבים לנו כל כך במקום לנחם…

איך זה שתמיד אנחנו מצליחים להביא את עצמנו
לראות את הסרטים האיומים האלה בראש שלנו בכזאת קלות?
איך זה שכל כך הרבה פעמים אין לנו
אף מילה טובה להגיד לעצמנו על עצמנו?

ואיך זה שאנחנו חושבים שאחרים רואים
רק את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו?

אם באמת נעצור ונסתכל על זה רגע…
אנחנו מניחים הנחות ומייסרים את עצמנו בתפיסות שווא
אנחנו לא שומרים על טוהר המילה כשאנחנו מדברים על/אל עצמנו
אנחנו לוקחים באופן אישי את מה שנראה לנו שהאחר חושב עלינו
אנחנו עושים הרבה מכפי יכלתנו כשאנחנו מנסים למצוא חן ולקבל אישור.

וזה מכאיב.

מתי אתם הרגשתם שאתם מכאיבים לעצמכם?
אפשר להפסיק עם ההרגל הקשה הזה…
אפשר להכיר בערך שלנו גם אם יש לנו כתם בחולצה,
לקבל את עצמנו גם כשהמשקל מראה עודף,
לעצור את תסריטי האימה בראש.
רוצים לדעת איך? לחצו כאן

שלכם,
גלי לשם

תגובות פייסבוק