אל נא תאמר לי שלום

"תקשיבי, מאז שהערתי לשכנה החוצפנית הזו
על הכביסה שלה, היא לא אומרת לי שלום!"
"רגע…", אני עונה, מנסה להבין:
"את אומרת לה שלום והיא מתעלמת?"
"לא! היא רואה אותי בבנין ולא אומרת שלום!"

מי לא מכיר את התחושה הזו
שמישהו פשוט מתעלם מאיתנו,
בצורה הפגנתית ומעצבנת?
הרבה פעמים אנחנו גם יודעים בדיוק מהי הסיבה…
לרוב זה בגלל שהצד השני הוא ממש לא נחמד
או בגלל שפעם היתה לנו איזו "תקרית" איתו.

זה קורה בעיקר עם אנשים פחות קרובים אלינו,
כמו שכנים או קולגות או חברים של חברים
אבל זה מרגיז לא פחות מכל תחושת נתק אחרת.
לפעמים עובר המון זמן ואנחנו כבר בכלל שוכחים
על מה כעסנו, אבל התחושה ממשיכה לנהל אותנו.

אבל בואו נזכר רגע…
האמת שזה בכלל לא משנה מה קרה
ומי פה ה"צודק" בכל הסיפור…
מה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו הוא
האם המצב שנוצר נוח לנו, האם זה באמת נכון.

בדוגמא שנתתי, הפרשנות שניתנה לויכוח שהיה בין השכנות,
יוצרת דפוסי התנהגות ותגובות של כעסים מיותרים.
הרי אם באמת השכנה הזו לא משמעותית עבורה,
בכלל לא היה מפריע שהיא לא אומרת שלום.

בדרך כלל, אנחנו גם נוטים להאשים את האחר
בהשלכות של הכעס שלנו!
כלומר, אם אני חושבת שהיא לא בסדר
אני מיד מפסיקה להגיד לה שלום
וגם נפגעת שהיא לא אומרת לי ראשונה.

התחושה היא שאם נעלבנו, ה"מעליב" מיד צריך
"לפצות" אותנו על התחושה שנוצרה אצלנו.
התוצאה היא תחושה שהשליטה על מצב הרוח שלנו
נמצאת בידיים של אדם אחר וזה עוד יותר
מתסכל, מעצבן ומרחיק.

אז מה יכול לעזור?
לא לקחת אישית את ההתנהלות של האחר.
להפסיק את הסרטים בראש על מה הוא חושב עלינו.
אם חשוב לכם- פשוט דברו, קחו את המושכות לידיים שלכם…
אל תשאירו רגשות קשים שינהלו אתכם,
זה באמת סתם מעצבן!

ואתם?
מה אתם הייתם יכולים לעשות כדי להרגיש אחרת?
ואם אתם רוצים לקחת את המושכות לידיים שלכם,
אתם מוזמנים לקרוא כאן
על סדנת הדגל שלי "החופש להיות".
זה אפשרי להרגיש אחרת.

 שלכם,
גלי לשם

תגובות פייסבוק