ואני, לא עייפה?

8 דקות אחרי שבע בערב הוא נכנס הביתה.
מניח את התיק בפינה הקבועה, נותן נשיקה לאשתו,
מלטף את ראשו של התינוק.

אחרי היום הארוך הזה,
כמה היה רוצה רק עוד רגע לעצמו…
התינוק מושיט אליו ידיים, מחכה לחיבוק.

אשתו, רק חיכתה לרגע הזה.
חיכתה שיחזור, שיקח את התינוק אליו,
שיהיה לה רגע לעצמה…

הוא צונח על הספה, עוצם עיניים רק לרגע.
"אני עייף…" הוא לוחש.
"ואני, לא עייפה?" היא זועקת לעברו.
"רק על עצמך אתה חושב, אגואיסט!"

נשמע מוכר?

לפעמים זה התינוק, לפעמים אלו מטלות הבית, לפעמים זה היומיום…
אנחנו חוזרים עייפים מיום עבודה מתיש למקום שהוא הבית שלנו,
מצפים להערכה, לחיבוק, למילה טובה…
ודווקא שם לפעמים אנחנו מתאכזבים כל כך.
דווקא מי שאמור להבין אותנו הכי הרבה, פתאום חושב רק על  עצמו!

אז זהו, שכל אחד מאיתנו יכול לראות את העולם-
רק מנקודת מבטו האישית.
ואם מישהו בצד השני חושב על עצמו-
אנחנו מפרשים את הדברים כסתירה למצבנו.
זה בולט מאוד בעיקר בזוגיות או במערכות יחסים
עם הקרובים לנו כשאנחנו מרגישים שאנחנו נאבקים על מקומנו.

אם אני מבינה שאין "תחרות" על עייפות בעולם
וכל אחד רוצה לבטא את תחושתו האישית,
אני יכולה לא לקחת באופן אישי את דברי האחר,
אני יכולה להקשיב. באמת להקשיב.
במצב כזה אני יכולה לשמוע את הקושי שלו,
בלי לחוש תסכול שהקושי הזה מבטל את הכאב שלי.

אני יכולה להרשות לעצמי לא להאשים אותו,
לא להשתמש במילות גנאי (לשמור על טוהר המילה…)
כשאני מבינה שיש מקום לכל, וזה לא מבטל את תחושותי-
אני יכולה להיות שם בהקשבה. בשבילי ובשבילו.

שלכם,
גלי לשם

תגובות פייסבוק