זה לא מגיע לי
"אחרי כל הימים והלילות
שהשקעתי בה, תמיד הייתי שם בשבילה.
תאמיני לי, לא היתה פעם אחת שהיא רצתה משהו
ולא עשיתי שמיניות באויר כדי שתהיה מרוצה,
כמה חסכתי מעצמי כדי לתת לה…
שתדע שאמא יש רק אחת.
אז עכשיו היא אומרת לי בכזאת קלות:
"אמא, אל תתערבי, זה החיים שלי!"
כל כך נעלבתי…
זה לא מגיע לי היחס הזה!"
איך קורה שדווקא כשאנחנו נותנים מעל ומעבר,
דווקא כשאנחנו משקיעים "את הנשמה",
הצד השני מתעלם מהדעה שלנו,
למרות שאנחנו כל כך לטובתו?
איך זה שכאשר אנחנו מתכוונים למשהו
בשיא האכפתיות, אנחנו מוצאים את עצמנו
נעלבים ונפגעים מחוסר ההערכה שאנחנו מקבלים?
אנחנו נעלבים כי אנחנו מרגישים
שהאחר לא מעריך את כל מה שעשינו.
אנחנו נוטים לקחת באופן אישי במיוחד,
דווקא כשנראה לנו שאחרי כל ההשקעה שלנו,
מזלזלים בנו ולא מקבלים את דעתנו.
אבל אם נסכים לראות לרגע
שאי הסכמה עם דעה שלנו אינה בהכרח זלזול,
שכאשר אנחנו "נותנים" מעצמנו טוב,
אנחנו גם מתמלאים בטוב-
נוכל לשחרר את עצמנו
מתפיסות מחלישות, מויכוחים מיותרים…
נוכל באמת להיות בטוב.
אז מתי אתם הרגשתם שמזלזלים בדעתכם?
אפשר להפסיק עם התפיסה המתסכלת הזו…
אפשר להכיר בערך שלנו גם כשבצד השני
לא ממש מתלהבים מהדעה שלנו,
לא משנה כמה השקענו בקשר.
רוצים לדעת איך? לחצו כאן
שלכם,
גלי לשם
אין תגובות