להפתח לטוב שבי

אני חושבת שרובנו מכירים את התחושה הזו שגורמת לנו טיפה להתכווץ דווקא כשאנחנו מקבלים מחמאה.
לא מעט פעמים, מילה טובה הנאמרת לנו מאדם אחר, גורמת לנו למלמל משהו מתוך מבוכה, להתחיל להסביר או להצטדק, לפעמים אפילו לדחות את החיזוק הזה על הסף.

רוב חיי לא היה לי קל לקבל מחמאות. בין אם החמיאו על בגד, על תכונת אופי, על עשייה, על מראה חיצוני…
תמיד הסמקתי, השפלתי מבט ודאגתי מהר מאוד להחליף נושא רק כדי להפסיק להרגיש את אי הנוחות הזו.

אם להיות כנה עם עצמי (ואיתכם, כמובן…) אני יודעת שפשוט לא האמנתי למילים האלה. יותר נכון, לא הצלחתי לראות את הקשר בין מה שאחרים רואים לבין מה שאני חושבת. עלי, בעיקר.

הנטייה הזו, מיד להמעיט בטוב שבי, התגלתה לי שוב ושוב ב"שיחות הנפש" שלי עם עצמי.

התבוננות דרך זכוכית מגדלת בפגמים, בחולשות, בכל מה שקשה לי, בכל מה שעדיין לא הצלחתי- היתה חלק מחיי.
האמת, שהייתי בטוחה כל כך הרבה שנים, שביקורת עצמית זו הדרך הטובה ביותר לשפר את עצמי.

*********

אני זוכרת את הערב הזה, לפני מספר שנים, ביום ההולדת שלי, בו חזרתי הביתה אחרי יום שלם של חגיגות בירושלים.

פתחתי את הפייסבוק ומאות של ברכות של אהבה ומילים טובות הציפו את הקיר שלי. קוראת את כולם ונושמת לתוכי כל מילה. מרגישה איך אחרי הרבה שנים, אני סופסוף מוכנה.
מוכנה לראות, מוכנה להפתח.
מסכימה לטוב.

נזכרת בסיפור המפורסם על הברבור שהבין שהוא כבר לא ברווזון מכוער, כאשר הסכים להביט בבבואה שלו המשתקפת במי האגם ומבינה שהמילים הטובות, המחמאות שקיבלתי, הן האגם שלי. המקום בו אני יכולה לראות את ההשתקפות של עצמי…

בלילה, עברתי על התמונות שצילמתי באותו יום ונעצרתי על תמונת הרימון הזה, שסימלה כל כך ברור את ההבנה הזו. כאשר הרימון סגור, אי אפשר לראות את כל השפע שבו. את הגרגירים האדומים מבריקים בתשוקה משמחת, את העסיסיות, את העושר הפנימי…

כמה טוב יש בנו, שרק מחכה להפתח.

שלכם,
גלי

תגובות פייסבוק