לקיים הבטחות

את התמונה הזו צילמתי בחנות וינטאג' מקסימה בניו יורק.
משהו בערימת הצלחות הזו שבה את ליבי, כמו הזכיר לי נשכחות…
הציף אותי בתחושת חמימות מחבקת של פעם.
לא יכלתי שלא לחשוב על הילדות שלי, על ארוחות צהריים בבית עם סבתא.

בבית של סבתא היו צלחות מעוטרות כאלה, מצוירות בצבעים יפיפיים של מחוזות רחוקים.
אני זוכרת את ספלי התה שנשמרו בארון מיוחד עם דלתות זכוכית נתונות במסגרת עץ,
ארון שתכולתו שמורה רק לאירועים מיוחדים או לאורחים שמגיעים והכלים המהודרים שבו היו נשלפים אחר כבוד בעדינות רבת טקס והערכה.

חשבתי על הילדה שהייתי אז. על החלומות שלי, על הכמיהות.
על מי שרציתי להיות כשאהיה גדולה.
על מה שחלמתי שאפשרי.
על מה שהאמנתי בו בכל ליבי, על תפילותיי.
על מה שהבטחתי לעצמי אז.

משהו בציפור הזו, המצויירת על צלחת עדינה כמו של פעם, בספלים שמזכירים לי בית,
הציף אותי באהבה, במתיקות של תום.

ואז ידעתי, חזק והומה בתוכי. הבטחות צריך לקיים.
בעיקר את אלו שהבטחתי לעצמי עוד כשהייתי ילדה…

הבטחתי לעצמי, שפעם אהיה גדולה.
עכשיו זו הפעם.
עכשיו הזמן לקיים.

שלכם,
גלי

תגובות פייסבוק