אני סתומה!

היא הגיעה אלי עם דמעות בעיניים.
"אני כזאת סתומה…"
היא חזרה ואמרה.

מלקה את עצמה על כך
ששוב נפגעה ממילים של בן זוגה לחיים.
"כל פעם אותו דבר, טפשה שכמותי,
איך אני חוזרת שוב ושוב על אותן טעויות,
לעולם לא אצליח ללמוד אחרת".

לרבים מאיתנו, התסריט הזה נשמע מוכר.
מוכר מידי.

ברגע שמזהים שעשינו "טעות",
כשיש משהו שפספסנו לראות
בדרך שציפינו מעצמנו לראות,

ברגע שלא הגבנו כמו שחשבנו שנכון היה להגיב –
אנחנו ישר רצים למקומות החלשים שלנו.

משתמשים במילים פוגעות. בעיקר בעצמנו.

"אני תמיד טועה"
"לעולם לא אצליח"
"מי ירצה אותי?"

ברגע שלא עמדנו בציפיות שלנו מעצמנו
אנו מפסיקים להאמין ביכלתנו.
מאבדים את הבטחון העצמי.
מלקים את עצמנו.

בשפה של "החופש להיות"-
לא שומרים על טוהר המילה.
כשאנחנו לא שומרים על טוהר המילה
אנחנו לא שומרים על עצמנו.

תארו לעצמכם, דווקא כשאנחנו
צריכים את החיבוק של עצמנו הכי הרבה,
דווקא כשקשה לנו,
אנחנו חובטים בעצמנו במילים מחלישות.
שופטים ומבקרים את עצמנו.
אז איך אפשר בכלל להצליח להאמין
שנוכל לשנות משהו?

אם נחזק את עצמנו במילים תומכות-
נעשה שינוי שימנע את הכאב הבא.

אם נשמור על טוהר המילה כלפי עצמנו –
נתחזק, נוכל להרים את הראש ולראות אחרת.
בעיקר את עצמנו.

כשנראה את עצמנו אחרת,
נוכל לראות כך גם את האחר.

והיא?
היא לומדת עכשיו ביחד איתי לחבק את עצמה.
להיות רכה אליה ויציבה מול בן הזוג.
לומדת לשים גבולות ולכבד את הרגעים
שבהם היא מבינה שאת עצמה- היא לא תעזוב לעולם.

אז איך מצליחים לא להחליש את עצמכם במילים פוגעות?
אפשר לשנות את התפיסה שלנו לגבי עצמנו,
להתייחס גם לעצמנו בכבוד למרות שטעינו…
להפסיק להלקות את עצמנו ולהסכים לחבק!
רוצים לדעת איך? לחצו כאן

שלכם,
גלי לשם

תגובות פייסבוק