להבין מה הטעם
זה לא סוד שאני חובבת מסעדות גורמה מפונפנות.
יש משהו באוכל מוקפד המוגש בצורה יצירתית שמרגש אותי ממש.
זה כמו לגלות כל פעם עולם ומלואו מוגש על צלחת…
אני אוהבת להתבונן בשילובי הצבעים הנוצרים במנה, להרגיש את המרקמים משתלבים, לשים לב לקומפוזיציה מעניינת. בקיצור, מנה יפה היא סוג של יצירת אומנות בעיני.
כן, אני מודה.
אוכלת עם העיניים לא פחות מאשר עם הפה.
את הסיר הזה ראיתי בחלון ראווה של מסעדה משפחתית קטנטונת בדרום תל אביב. מקום צנוע, כמעט בלתי נראה, מסוג המסעדות שמעולם לא משכו את תשומת ליבי.
חלפנו על פניה באקראי בדרך מסיבוב של יום שישי בצהריים.
האמת שהיינו די רעבים והריח שהתפשט ברחוב גרם לנו לעצור שם לרגע.
בהתחלה הצמדתי את האף לחלון, מנסה להבין מה יש בסיר הזה… אבל משום זווית לא הצלחתי לראות.
בהססנות נכנסנו פנימה.
מתבוננים בשולחנות הפשוטים המכוסים מפת נייר דהויה, כסאות שכבר ראו ימים טובים יותר וקירות מלאי תמונות משפחה של פעם.
התיישבנו.
בתפריט היו מאכלים של בית, כאלה חמים ומנחמים כמו מסורת מחבקת שעוברת מדור לדור.
בסיר הגדול שקרא לי להתקרב אליו עוד מהחלון בחוץ, זה שהיה נראה מבחוץ שמכיל בתוכו עיסה לא מזוהה בצבע כהה- נחו להם בעדינות עלי גפן מגולגלים בעבודת יד, שקועים ברוטב סמיך ועשיר ומשובצים בגרעיני רימון כמו אבני חן יקרות.
התמוגגנו עליהם… חגיגה אמיתית של חמוץ ומתוק, של קר וחם, של חלק ומחוספס. מנה נפלאה של טעם משובח ומפתיע כל כך.
כן. לפעמים אין צורך להסתכל בקנקן.
לפעמים צריך רק להסכים לראות, להתקרב, להיפתח.
להבין מה הטעם.
שלכם,
גלי
אין תגובות