להפסיק את ההצגה

בבוקר קייצי לוהט של שבת, התעוררנו במלון מקסים בחיפה.
הגענו לשם ערב קודם לכן, מותשים מיום טיול ארוך ורק חיכינו לשים ראש על מיטה רכה ומפנקת.
כשהשעון צלצל (לא מוקדם מידי…), כל מה שרצינו הוא להמשיך לישון עוד קצת.
אבל מה? לא כל יום אנחנו בחיפה ויש כל כך הרבה להספיק לראות…
התארגנו ויצאנו לסיבוב בעיר.

לקח לנו שעה של שיטוטים כדי למצוא את שוק הפשפשים החיפאי המדובר, המתקיים בשבת בבוקר.
עד שהגענו לשם כבר היינו מותשים מחום ומעייפות. הסתובבנו בין הדוכנים מלאי הפריטים הצבעוניים, חלקם חדשים וחלקם של פעם. חלקם מאובקים, חלקם שבורים, חלקם רק מחכים להאסף. חלקם מספר סיפור של חיים שלמים, פיסת היסטוריה משפחתית.

ברגע אחד, הבחנתי בדוכן של בובות הפורצלן. מסודרות זו ליד זו, היו שם דמויות מקסימות של אנשים וחיות קטנות. בובות עומדות על המשמר, חיוך קפוא ותנועה קפוצה.
הבובה שנכנסה לי לפריים, תפסה אותי במיוחד. משהו בחיוך שלה נראה לי מתאמץ כל כך, כאילו היא לגמרי חייבת להיות נחמדה כל הזמן, להתנהג יפה, להיות מנומסת. אפילו הכלבלב שהיא מחזיקה ביד נראה לי מאולף. מאולף מידי.
חשבתי על זה.
מעניין, אם היה אפשר לשאול אותה  מה היא מרגישה, מה היא באמת רוצה… מה היא היתה אומרת? האם היתה מרשה לעצמה לבטא את האמת?
האם היתה מוכנה להפסיק את ההצגה?

החום היה בלתי נסבל, העייפות השתלטה עלינו למרות שהיינו רק בתחילת המסלול.
רגע אחרי זה, מצאתי את עצמי אומרת: "בא לי לחזור למלון ולא לעשות כלום". רק לרבוץ במזגן, רק לנוח. לא "לנצל את הזמן", לא לרוץ כדי להספיק, לא לסמן וי על כלום.
הסתכלנו אחד על השנייה בתחושת הקלה. תפסנו מונית וחזרנו מיד.
אומרים שההצגה חייבת להמשך, אבל שנינו ידענו שלפעמים צריך לדעת מתי להפסיק.

שלכם,
גלי

תגובות פייסבוק