ללכת או להשאר?
ג' התקשר אלי בערב.
הוא היה מוטרד כל כך.
סיפר שכבר חצי שנה
הוא עובד במקום עבודה
שהיה כה נכון עבורו כשהתקבל,
שמח בו וקיווה לצמוח ולהתקדם.
אבל בחיים, כמו בחיים,
לפעמים שינוי מתדפק על הדלת.
לפני חודשיים, התחלף הבוס שלו.
והבוס החדש, איך לומר…
לא ממש כס התה שלו.
אדם כעוס ונרגן,
דורש הרבה יותר ממה שאפשר.
ג' ניסה להתמיד, לעשות כפי יכלתו.
אבל הבוס התחיל לאיים,
לדבר במילים לא יפות,
לגעור בו בצעקות.
"אני יודע שאסור לקחת באופן אישי"
הוא אמר לי. וזה נכון.
אז איפה עובר הגבול?
"האם אני אמור לשמוע יומיום
את המילים הקשות שלו
את הטון הלא נעים
בכל פעם מחדש?"
"אז זהו, שלא" עניתי לו.
אמנם זה ברור שהכעס של הבוס
ואפילו המילים הקשות המוטחות
אינן אישיות נגד ג', למרות שהן מופנות לעברו.
אדם כועס הוא אדם המרגיש חולשה
והכעס הוא הדרך שלו
להתמודד עם התסכול
הנוצר מתחושת חולשה זו.
מילה קשה הנאמרת אינה פוגעת בנו
אם אינה נלקחת באופן אישי.
כאשר אנו לומדים לעשות
את ההפרדה הברורה לכך
שכל מילה קשה הנאמרת לנו
היא תוצאה של כאב או כעס
המתקיים אצל האחר–
קל לנו להבין זאת.
אבל יחד עם זאת,
במקרים כאלה מה שנכון
הוא להבין שלמרות שאנחנו
לא לוקחים באופן אישי מילים קשות,
אנחנו לא חייבים להסכים להתנהגות שאינה לעיניין.
אלימות, למשל. גם אם היא מילולית.
למרות שאני לא אקח באופן אישי את המילים,
אני לא מסכימה שיתייחסו אלי כך.
כשאני לא נפגעת, אני חזקה-
אני יכולה להתבונן בחמלה
בקושי של הצד השני כאשר הוא בכעסו
ויחד עם זאת לא להסכים להיות שם.
כאשר אנחנו מבינים זאת,
אנחנו יכולים לנהל שיחה פתוחה
ממקום של הבנה ולא תקיפה או התגוננות.
אנחנו יכולים לבחור.
ללכת או להשאר.
שלכם,
גלי לשם
אין תגובות