לצאת לחופשי
באחד ממרכזי הקניות הגדולים בעולם (מרכז Eaton בטורונטו), בין שיטוט סתמי בחנויות אינסופיות למחשבות על תרבות הצריכה המערבית המטורפת, הרמתי עיניים לתקרת הזכוכית של המתחם.
שם, בין סורגי הגג השקוף, נחו להם שמיים בהירים של חודש אוקטובר.
האמת שהם שם תמיד אבל אף אחד לא הבחין בהם…
כולם רצים, רודפים, משיגים, נלחמים, מנצחים, מסמנים עוד וי על משימה, חדורי מטרה ופוקוס.
דווקא במקום כזה, הפער אורות הניאון לאור השמש, בין הסגור לפתוח, בין הלחוץ למשוחרר, בין האוירה לאויר… הכל היה ברור לי פתאום.
יש לי בחירה.
אני לא חייבת לכלוא את עצמי בתוך סורגיי מתכת, גם אם זה נראה מאוד מפתה מבפנים.
אני לא חייבת לשהות תחת תקרת הזכוכית, גם אם היא מאוד גבוהה.
אני לא חייבת לרוץ במסדרון מוכתב מראש גם אם הוא מאוד ססגוני.
דקה אחרי זה כבר הייתי מחוץ לקניון.
נושמת אויר קריר של סתיו… מביטה לשמיים בלי פילטר.
יוצאת לחופשי.
שלכם,
גלי
אין תגובות