לראות את הטוב
רק אלוהים יודע מה נפל עלי ביום בהיר אחד להירשם לסדנת ניקוי רעלים.
אני, זאת שאוכלת עם העיניים. זאת שאם אומרים לה "לא" על אוכל, ישר מתחילה לזוז באי נוחות…
שלושה שבועות שלמים של הקפדת מזון יתרה, בלי מלח ובעיקר בלי עוד המון דברים.
חישובים של אסור ומותר, של תכנון תפריט מדוקדק.
וכמה יללתי. הו, כמה יללתי.
ברור שרוב הזמן הסתובבתי רוטנת וממש לא מרוצה מעצמי.
"בשביל מה הייתי צריכה את זה, גם ככה נראה לי שזה לא עושה כלום".
והיו גם קולות "מעודדים" מהסביבה: "השטויות האלה זה לאנשים שמנים, את סתם מתעללת בעצמך".
אבל לא סובייטית כמוני תישבר באמצע.
באדיקות רבה עקבתי אחרי התפריט. מקטרת וממשיכה.
עד שבוקר אחד, ממש מספר ימים לפני סיום התהליך, הגיעה חברה של חברה עם קופסת אוצרות…
בקופסה היו מונחים שני דונאטס שמנמנים, מצופים שוקולד משובח ומעוטרים בתות עסיסי.
בלעתי את הרוק (טוב, לא היה לי משהו אחר לבלוע…). מסתכלת על יצירת המופת הזו ולא מאמינה. כל כך רוצה לטעום!
האם להתפתות? אולי רק ביס קטן…
את המתח של הרגע הזה היה אפשר לחתוך בסכין. אשבר או לא אשבר?
סגרתי את הקופסא, לא לפני שצילמתי את הפיתוי המהמם הזה. נפרדת מהם לשלום…
הם נשארו שלמים ואני נשארתי שלמה. עם עצמי, בעיקר.
כי למען האמת, כל מה שצריך זה לראות את הטוב.
אחרית דבר:
אחרי שהכל נגמר, לא היתה מאושרת ומרוצה ממני. תחושת קלילות ונקיון "מבפנים", מיותר שנשר.
מודה לעצמי על היכולת להתמיד ולהקפיד כי לראות את הטוב זו בחירה באמת.
טוב. גם אם לא תמיד או מיד מבינים שהוא שם.
שלכם,
גלי
אין תגובות