לבקש סליחה

לפעמים קורה שמחכים למשהו המון המון זמן.
חופשה, למשל.
מתכוננים, סופרים את הדקות עד שנהייה כבר שם.
לפעמים נדמה שזמן יודע לקחת את הזמן עד שהדבר הזה קורה סופסוף…
זמן מעצבן שכזה, שבו הכל קורה בקצב שלו.

בדרך לחופשה באילת, עצרנו להתרעננות בבית קפה במצפה רמון.
זה היה אחרי בוקר מורט עצבים שבו שום דבר לא התנהל כמתוכנן.
בוקר שהזמן לקח זמן.

ואני?
אני הייתי, איך לאמר… קצת בלתי נסבלת.
לעצמי, לבן זוג שלי.
רטנתי, כעסתי, נדנדתי, לחצתי, רשפתי, קיטרתי.

כשהתיישבנו שם, תפסתי.
תפסתי את עצמי. לא נעימה, קצרת רוח.
לא משהו שהייתי רוצה שמישהו יעשה לי…

הבקבוק הזה, חיכה לי בפינת החנות כדי שאבין ואצלם אותו.
התבוננתי בו, ראיתי את החבל כרוך סביבו בהידוק לוחץ.
חבל שמתלפף וחוזר, חונק ומציק.
מוציא את השד.

ולרגע אחד, פתאום זה היה לי כל כך צלול.
לבקש סליחה.
מבן הזוג שלי, ממני.
על שעות ארוכות שבהן לא הצלחתי להיות אני.
לא ליהנות, לא לאהוב, לא לחייך.

כל כך חשוב להצליח לראות איפה פספסתי.
להודות בטעות, להתנצל.
לראות את מי שנמצא בצד השני- אולי בכאב, אולי בקושי.
להבין שלמטבע הזה שנקרא "אנחנו"- יש שני צדדים.

לבקש סליחה זה להרגיש שיש עוד צד שלא קל לו.
לבקש סליחה זה להסכים לחזור להיות אני.

שלכם,
גלי

תגובות פייסבוק